מי שלא חי כאן, שלא יחליט כאן!

בזמן שבישראל מחפשים עקבות של מדינות זרות שהתערבו וניסו להשפיע על הבחירות, אף אחד לא מדבר על התערבות זרה אחרת שהייתה כאן ובטוח שהשפיעה על תוצאות הבחירות. אני כמובן מדבר על אותם עשרות אלפי ישראלים שמרכז חייהם נמצא כבר שנים מעבר לים, אבל מאוד היה חשוב להם לעזוב לכמה ימים את מנעמי החיים בנכר כדי להגיע לישראל הקטנה, לשלשל פתק לקלפי כדי להכריע את עתידה של המדינה. נראה לי כי הגיע הזמן להגדיר מחדש את הזכות לבחור.

צילום: נוסעים בנתב״ג

נוסעים בנתב״ג | צילום: מערכת N67 | למצולמים אין קשר לכתבה

איזו אירוניה. מדינת ישראל כולה עסוקה בחשדות להתערבות זרה בבחירות. חוקרים, אנשי ביטחון, פוליטיקאים ופרשנים מחפשים עקבות של גורמים מעבר לים שניסו להשפיע על דעת הקהל ועל תוצאות ההצבעה. אלא שבינתיים, כולם מתעלמים מ׳התערבות זרה׳ אחרת, גלויה לחלוטין, חוקית לחלוטין, שהגיע הזמן לדבר עליה בקול: עשרות אלפי ישראלים שמרכז חייהם נמצא בחו״ל ארזו מזוודות, עלו על מטוסים והגיעו במיוחד לישראל כדי להצביע.

לא מדובר באנשים שנקלעו במקרה לביקור מולדת. חלקם חיים באירופה, אחרים בארצות הברית, בקנדה ובמקומות נוספים. הם עובדים שם, מגדלים שם את ילדיהם, משלמים שם מסים, נהנים ממערכות הבריאות, החינוך והרווחה של המדינות שבהן בחרו לחיות. הם לא התעוררו באמצע הלילה לאזעקות מפחידות, הם לא רצו עם הילדים למקלטים או לממ״דים; הם לא סבלו בכבישים חסומים על ידי פורעי חוק קפלניסטים/פלג ירושלמי. אבל כשמגיע הרגע להכריע מי ינהל את מדינת ישראל, הם פתאום מרגישים שהם חייבים להיות חלק מההכרעה. מן פריווילגיה שכזו.

אז הגיע הזמן לדבר על התופעה הזו. האם מי שבחר להוציא את חייו מישראל צריך להמשיך ולהחזיק באותה זכות השפעה על עתידה הפוליטי, כמו מי שחי כאן, מתמודד מדי יום עם יוקר המחיה, הביטחון האישי, המלחמות, מערכת החינוך, המילואים וההשלכות הישירות של החלטות הממשלה?

לדעתי ממש לא. יכול להיות שמדובר באנשים שהם אכן אוהבי ישראל, משמאל או ימין, חילונים או חרדים. ויכול להיות שיש להם כאן משפחה או חברים.

בוודאי שאין כאן ניסיון למחוק את הקשר שלהם למולדת. אבל אזרחות וזכות הצבעה הן גם שאלה של אחריות ושל שותפות בגורל. אפשר לאהוב את ישראל בכל הלב, להתפלל לשלומה, לתרום לה ולבקר בה, ועדיין להכיר בכך שההחלטות שמתקבלות בירושלים אינן משפיעות על חיי היומיום שלך באותה מידה שהן משפיעות על מי שחי כאן.

מי שחי באירופה מוזמן להתמודד עם המציאות הפוליטית שם, עם המהפכה הירוקה-אדומה, עם הוויכוחים על הגירה, זהות לאומית או ראשי ערים מוסלמים שנבחרים בערים הגדולות. מי שחי בניו יורק או במישיגן מוזמן להשפיע על עתיד הקהילה והמדינה שבה הוא מתגורר. זו זכותו המלאה. אבל שלא יחשוב שהוא גם יכול להכריע או להשפיע עבור אזרחי ישראל, שנושאים על כתפיהם את המחיר ואת התוצאות.

כמובן, יש להבחין בין מי שהיגר מישראל והקים את מרכז חייו בחו״ל לבין ישראלי שנשלח מטעם מעסיקו לתקופה מוגבלת, יצא ללימודים או לעבודה ומתכוון לשוב. הגיע הזמן לחוקק חוק רציני שיגדיר קריטריונים ברורים, תקופות שהייה וחריגים, ולא להסתפק בסיסמאות.

המתנגדים להצעה יטענו, מן הסתם, שזכות ההצבעה היא אחת מאבני היסוד של האזרחות, ושגם ישראלים החיים בחו״ל מושפעים מהחלטות הממשלה ומקיימים קשרים עמוקים עם הארץ. ועדיין, יש הבדל בין לשבת בנכר וליהנות ממנעמי החיים שם, לבין המחשבה שהם יכולים לעלות על מטוס, להיות בישראל הקטנה 24 שעות, להשפיע על עתיד החיים כאן ב-4 השנים הבאות ואז לחזור מהר לדיוטי פרי כדי להספיק לקנות בשמים וסיגריות לפני שהם ממריאים לביתם האמיתי אי שם באירופה, ארה״ב או יפן.

הגיע הזמן להפסיק להתייחס לסוגיה כאל טאבו. אם אנחנו חוששים כל כך מהתערבות חיצונית בדמוקרטיה הישראלית, ראוי שנבחן גם את השאלה מי צריך להיות שותף בקבלת ההחלטות על עתידה.

לא שלילת אזרחות, לא ניתוק מהעם ולא ענישה על הגירה. רק דיון רציני בחוק שיקבע כי מי שמרכז חייו הקבוע נמצא מחוץ לישראל, ואינו עומד בחריגים מוגדרים, לא יוכל להשתתף בבחירות לכנסת.

כי בסופו של יום, השאלה איננה רק מי אוהב את ישראל יותר. השאלה היא מי חי כאן, מי נושא בתוצאות ומי צריך לקבל את ההחלטה.