"תדחף עוד": הגבורה של סמ"ר אחיה דסקל שנפל כשחילץ את חבריו בעזה

סמ"ר אחיה דסקל הי"ד, בן 19 וחצי מחיפה, היה נער סקרן, ערכי ונחוש. לאחר סיום לימודיו בתיכון בחר ללמוד בישיבת ההסדר בקרית שמונה, כדי להתחזק בתורה לפני גיוסו לצבא. הוא התאמן בקביעות, רץ מרחקים ארוכים שלוש פעמים בשבוע, והתגייס לגדוד 51 בחטיבת גולני. שאיפתו הייתה לשרת שירות קרבי משמעותי בחזית.

עוד לפני שיצא לדרכו האחרונה, תיעדה המצלמה רגע משגרת השירות שלו, זמן קצר לפני שהחליט להתנדב ולהיכנס לרצועה יחד עם חבריו.

צילום: סמ״ר אחיה דסקל הי״ד

כך נראה סמ"ר אחיה דסקל הי"ד במהלך שירותו בצה"ל, זמן קצר לפני הקרב הגורלי.

צילום: באדיבות המשפחה

תמונה זו, שהונצחה ימים ספורים לפני כניסתו לעזה, הפכה לאחד הזכרונות היקרים ביותר עבור משפחתו, ומלווה אותם כעת בדרך הארוכה של ההתמודדות עם האובדן.

עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל ביקש להיכנס לעזה, מתוך רצון להגן על ישראל, לסייע בשחרור החטופים ולטהר את השטח מאויב. שבוע וחצי לפני חנוכה נכנס לרצועה יחד עם חבריו בנגמ"שי נמר.

אמונה ותפילה גם בשדה הקרב

אמו, שלומית, מספרת כי אחיה הקפיד על קיום המצוות גם בתנאי שטח קשים. התפילה הייתה יקרה לליבו, והוא היה קם מוקדם בבסיס כדי להתפלל בשקט ובכוונה. כשחבר אמר לו פעם שאין מספיק זמן לכך, הוא השיב: "התפילה לא קשורה בזמן שהמפקדים נותנים, כשהתפילה חשובה קמים מוקדם וזה חביב על הקב"ה".

גם בבית, כשחשש שלא יתעורר לתפילת שבת בזמן שמשפחתו נעדרה מהבית, היה ישן על הספה בסלון ופותח את כל התריסים, כדי שאור השמש יעיר אותו בבוקר.

פעם הביא עמו לבסיס כיפה סרוגה גדולה מימי ילדותו, וביקש מאמו להוסיף לה שתי שורות, כדי שתיצמד היטב ולא תיפול במהלך אימונים או מתחת לקסדה. זמן קצר לפני הכניסה לעזה, בעת שהותו באופקים, שוחח עם חבר שלא חבש כיפה, וחיפש עבורו בעיר חנות שמוכרת קליפסים לכיפה.

את הסוכה בנה יחד עם אביו מיד לאחר יום הכיפורים, וישן בה גם במהלך תקופת הטירונות.

החוט המשולש

אל תוך הנמר בעזה הביא עמו רק את ההכרחי מבחינה סמלית, מה שהגדיר כ"חוט המשולש" של חייו: חוברת זמירות שבת המייצגת את עם ישראל, מסכת גמרא סוכה קטנה המייצגת את התורה, שכן קבוצת הלימוד שלו בשנה הראשונה כונתה "עז כנמר", והספר "איתי מלבנון" העוסק בדיני מלחמה, המייצג את ארץ ישראל.

ליל החמישי של חנוכה

ביום שלישי, בליל הנר החמישי של חנוכה תשפ"ד, פעלו הכוחות בכיתות בשכונת שג'אעיה בעזה. את הכיתה הראשונה פיקד סגן ליאל חיו הי"ד, ואת השנייה פיקד אחיה בעצמו, יחד עם חובש הכיתה ערן אלוני.

במהלך סריקת מבנה הבחין ליאל בתנועה חשודה ונכנס לבית שהתברר כמארב. פגיעת רקטת RPG הביאה למותו של ליאל ולפציעתם של שני לוחמים בכניסה למבנה. חלק מהחיילים חוו הלם קרב. אחיה, לעומתם, שמר על קור רוח. הוא פינה חייל פצוע לעורף, ולאחר מכן חזר בעצמו תחת אש כדי לחלץ את חבריו מתוך הבית. גם החובש ערן נפצע בפנים המבנה.

כשהגיע מפקד נוסף לזירה וקרא למתנדבים, אחיה התנדב מיד להיכנס עמו ולחלץ את הפצועים. פגיעת RPG נוספת גרמה למותם של אחיה ושל המפקד. בסך הכל נפלו באירוע תשעה חיילים ומפקדים, ובהם מפקד גדוד 13, סא"ל תומר גרינברג הי"ד, שמיהר להציל את חבריו.

אחיה הותיר אחריו הורים, שמונה אחים ואחיות, ומורשת של מסירות ואהבת הבריות.

"טובת הכלל"

עוד לפני גיוסו, הגדיר אחיה את עצמו בפני ראש הישיבה כנער סקרן, מאורגן, נחוש, שאינו מתלונן על קשיים ומונע מתוך "טובת הכלל". הוא היה לוקח על עצמו את משמרות השמירה הקשות ביותר, בעמדות מרוחקות, כדי למנוע ויכוחים בין החברים, והתנדב לשטוף כלים ולנקות את הנמרים כדי להקל על חייהם של אחרים.

האמרה המרכזית שלו, המלווה כיום את משפחתו, הייתה: "כשאתה חושב שהגעת לקצה היכולת, תדחף עוד ותגלה שיש לך עוד הרבה".

המשך הדרך: פורום "צו החיים"

בעקבות השכול, הצטרפו הוריו של אחיה לפורום "צו החיים", הכולל משפחות שכולות, חטופים לשעבר ופצועי צה"ל, השואפים לחבר את כלל חלקי החברה הישראלית לשורשים ולזהות היהודית, מתוך אמונה שילדיהם הקריבו את חייהם כדי שעם ישראל יוכל להמשיך ולחיות בארצו.

שלומית אמרה: "להזכיר לציבור כולו את המחיר הכבד ששילמו גיבורינו ואת הצוואה הרוחנית שהשאירו אחריהם".

"אנחנו נמצאים בתקופה שבה מרגישים את 'הריח של המשיח'. יש אמנם קשיים וירידות, אבל הזכות לחיות בתקופה שבה עם ישראל שוב ריבון בארצו היא עצומה. הבן שלי נפל על קידוש השם כדי שנוכל לחיות כאן, והתפקיד שלנו הוא להמשיך את האור שלו דרך חיזוק השורשים והאחדות בעם".

אביו, עמוס, סיפר על אופיו המיוחד של בנו: "הוא היה מצד אחד ילד מאוד עדין ומצד שני כשצריך ידע לקפוץ וכמו שראינו להסתכן ולקחת על עצמו דברים קשים. הוא תמיד התנדב להתרחק מוויכוחים ולפתור בעיות בשקט".

"חברים סיפרו לנו איך הוא דאג לחיילים שסגרו שבת או היו מרותקים, היה לוקח את הכביסה המלוכלכת שלהם בשקט עד חיפה כדי לכבס ולהחזיר להם, והכל בלי שאף אחד ידע".

תמונות: באדיבות המשפחה