במסעדה החדשה בשפיים אין אפילו רהיט אחד שהוזמן מקטלוג. כל פריט כאן הגיע ממקום אחר, קיבל חיים שניים, והפך לחלק מסיפור עיצובי יוצא דופן.
מאחורי התכנון והבנייה עומד המעצב רועי ירקוני, אחיו של השף גלעד ירקוני. במשך שבעה חודשים, יום אחרי יום, הוא עבד עם צוות קטן על המקום. במקום להזמין חומרי בנייה חדשים, הוא יצא למסע בין מחסנים, מנסרות, מפעלים ובניינים ישנים ואסף חומרים עזובים שאחרים כבר כתבו עליהם סוף פסוק.
השם של המסעדה, לנטו, פירושו "לאט" באיטלקית. זה לא מקרי. השם משקף גם את הקצב שבו מבקשים לשבת ולאכול, וגם את הגישה שמאחורי כל רעיון עיצובי במקום: לא ממהרים להחליף ישן בחדש, אלא מתבוננים בחומר ומגלים את הפוטנציאל שמסתתר בו.
"קיבלנו חלל ריק, בלי חלוקה ובלי גג", מספר ירקוני. "אני בדרך כלל עובד עם מה שיש במקום, ובמקרה הזה לא היה כלום". הוא חילק את אזור הישיבה לשני חלקים בעזרת קורות ברזל ועץ, מעקה מברזל בניין במראה חלוד ואדניות מפרידות. הרצפה עשויה בטון מוחלק עם פיגמנט חום, שיוצר מראה מעונן ולא אחיד, והגג השקוף מאפשר לאור הטבעי לחדור פנימה.
החלק המרתק באמת הוא השולחנות. חלקם עשויים מפרוסות עץ שנפלו פעם מאונייה ונסחפו לחוף פולג. ירקוני אסף אותן לפני כמה שנים, והגוון הכהה שהן קיבלו עם הזמן, יחד עם המרקם הלא אחיד שלהן, מספר סיפור שלם בלי מילה אחת. שולחנות אחרים נוצרו מפרוסות גולמיות של עץ אקליפטוס שנרכשו במנסרה, וכל אחד מהם יוצא עם צורה, טקסטורה ונוכחות משלו. "הזבל של המנסרות הופך אצלי לאוצרות", הוא אומר.
גם הכניסה למסעדה מספרת סיפור של חיבורים לא שגרתיים. דלפק הקבלה בנוי מחלקי אבן טבעית, ועליהם הותקנה רשת שמקורה במכונה ישנה שנמצאה בבניין בן מאה שנה בחיפה. לצד הדלפק יושבת פרוסת גזע סדוקה עם שארית קליפה שעדיין דבוקה אליה, והכל נשען על קורת ברזל מסיבית. גם שאריות דק ישן שפורק הפכו לחיפוי קיר, סלים וכלי קש הוסבו לאהילים, ומשפך ישן של סילו תלוי כעת מעל הבר.
ירקוני לא מנסה להסתיר את סימני הזמן על החומרים, ההיפך הוא הנכון. "אני אוהב לעבוד עם חומרים שהזמן השאיר בהם חותם, כאלה שעברו דרך, שיש להם אופי וסיפור", הוא מסביר. "אנשים גרו שנים במערות. כשהם יושבים במקום שמרגיש טבעי הם מרגישים בנוח, הרבה יותר מאשר במקום סינתטי". עשרות עציצים שפזורים בחלל מכניסים צבע וחיות ומרככים את הברזל והבטון.
המטבח, לעומת זאת, תוכנן בהיגיון שונה לגמרי: יעילות ונגישות. בגלל הגודל המצומצם שלו, לכל כלי יש מקום קבוע משלו. על הקירות הודבקו אריחי טרקוטה ירוקים, אחד אחד, בידי ירקוני ואשתו. גם בשירותים ממשיכה אותה שפה, עם טיח מינרלי על הקירות וכיור שגולף מגוש סלע. מאחוריו ניצבת פלטת עץ ששימשה פעם לחיתוך אבן ונשחקה עד שאיבדה חלק מגובהה, אבל במקום לראות בכך פגם, ירקוני הפך אותה לעיצוב.
החיבור לטבע לא נגמר בעיצוב, הוא ממשיך גם לתפריט. המטבח נשען על תוצרת עונתית, ירקות ועשבי תיבול שמגיעים מחווה פרטית בכפר הירוק. בין המנות אפשר למצוא כופתאות נודי מתרד ומנגולד בחמאת פרמזן, סרדינים בעשבי תיבול, טרטר עגל עם זוקיני מטוגן ואיולי חזרת, ופפרדלה ברוטב ראגו. התפריט כולו משתנה בהתאם לתוצרת הזמינה בכל עונה.
עוד מהדיווחים
מעל אזור הישיבה הותקנה רשת צל שמפחיתה את התחממות החלל מתחת לגג השקוף. מגש שמתפקד כאדנית משתלשל מהתקרה, כחלק מהחיבורים הלא שגרתיים בכניסה. המטבח הקטן תוכנן כמעין קוקפיט שבו אפשר לעבוד ביעילות גם בשטח מצומצם.
כך נפגשות שתי השפות שמרכיבות את לנטו: בעיצוב, פרוסות עץ, ברזל ישן ואבן שחוקה מקבלות חיים חדשים. במטבח, תוצרת טרייה הופכת למנות ים תיכוניות. בשני המקרים לא מנסים להסתיר את אופי החומר, אלא נותנים לו מקום משלו ועובדים איתו.
לנטו ממוקמת בחוצות שפיים, ומזמינה את מי שרוצה לשבת, להאט, ולהתבונן בסיפור שמסתתר מאחורי כל שולחן ופינה במקום.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה