בקצרה סכמו לי את הכתבה

עוד במהלך מערכת הבחירות כאשר יותר ויותר אנשים התחילו להרים גבה לגבי התנהלותו של עופר וינטר, היו מי שתהו בקול 'אולי ראשי הצבא צדקו לגביו'. מודה שבכל השנים שאני מסקר את המערכת הפוליטית מעולם לא ראיתי מתמודד עם פוטנציאל מנהיגות וקרדיט עצום מהציבור, שבתוך זמן כל כך קצר שרף את מניותיו. וינטר יכול היה להיות היום בפסגת חייו עם תפקיד שר מובטח וקרדיט עצום מהציבור על המנהיגות שגילה אם רק היה פורש בזמן ולא שורף עשרות אלפי קולות שהלכו לפח. אבל שילוב קטלני של יהירות, אגו מנופח, שגעון גדלות, שיקול דעת מוטעה וקבלת החלטות הרסנית, הביאו את מי שעשוי היה להיות המנהיג הבא של הימין, לסיים קריירה פוליטית בת כמה שבועות. הימין לא יסלח לו ולא ישכח לו. אני כבר לא מדבר על התמונות ההזויות שיצאו מהמטה שלו בערב הבחירות. בזמן שכבר היה ברור שהוא לא עובר את אחוז החסימה, שהוא וחבריו שרפו עשרות אלפי קולות, במטה שלו הוא וחבריו רקדו, פיזזו, נהנו מבופה עשירי.. מה בדיוק קורה כאן ?? תהו רבים ולא האמינו למראה עיניהם, אבל התחזקה אצלם התחושה שאולי היה צדק בקרב אותם קצינים בכירים שהחליטו לא לקדמו לדרגת אלוף, בגלל שהוא לא מתאים למסגרת.. כנראה שמי שלא מתאים למסגרת אחת, גם לא יתאים למסגרת אחרת.. גם אם וינטר היה עושה את הבלתי ייאמן ומצליח להיכנס לכנסת זה לא משנה לגבי המסקנה המתבקשת. ההתעקשות שלו להמשיך במרוץ חרף תחינותיהם של רבנים, ראשי ישיבות, אנשי ציבור ומשפחות שכולות מעלה שאלה קשה על הכרת הטוב, אגו ואחריות ציבורית. האיש שהימין חיבק כשהצבא לא קידם אותו, בגסות וביהירות פשוט הפנה עורף לאלה שהאמינו בו. עופר וינטר חייב תשובה לציבור שהעניק לו במשך שנים אשראי ציבורי עצום. רבים בימין ראו בו הרבה יותר מקצין צבאי בדימוס: סמל לאמונה, לנחישות ולתחושה שקצינים בעלי זהות יהודית מובהקת אינם תמיד זוכים להכרה הראויה במערכת הצבאית. כשהוא לא קודם לדרגת אלוף, רבים יצאו להגנתו. פוליטיקאים, רבנים ואנשי ציבור התייצבו לצדו. אזרחים ראו בו מפקד שראוי היה להתקדם, והיו מי שציפו לראותו משתלב בהנהגה הלאומית. הם העניקו לו תמיכה משום שהאמינו בו ובדרכו. דווקא משום כך, ההתנהלות שלו בזירה הפוליטית מחייבת חשבון נפש ותשובה ברורה לציבור למה נהג כפי שנהג ? הסיסמאות שהשמיע לפני ואחרי לא מעניינות אף אחד. וינטר אינו חייב לקבל כל עצה של רב, ראש עיר או איש ציבור. אבל גם הוא אינו יכול לצפות שהציבור יעניק לו תמיכה אוטומטית, בלי לבקר את החלטותיו ובלי לשאול אם טובתו האישית מתנגשת בטובת המחנה שאותו הוא מבקש לייצג. הבעיה לא הייתה בעצם ההתמודדות. הבעיה היא הרושם שהאגו והיהירות הפכו חשובים יותר מהאזהרות שהגיעו מאנשים שהיו שותפים להערכה כלפיו. מאיפה הגיעה החוצפה והתעוזה שלו לומר בשידור ש'ראש הממשלה יכול לקפוץ לי' ?? עם כל הכבוד, אתה אולי קצין מצטיין אבל טירון פוליטי. קצת צניעות ועוונה אדון וינטר. בפוליטיקה הישראלית לא חסרים אנשים שמדברים בשם הציבור, אך מתקשים לקבל את ביקורתו. כולם רוצים להנהיג; לא כולם מוכנים לבחון את עצמם. ההתמודדות של וינטר הציבה אותו בפני שאלה פשוטה: האם המטרה שלשמה יצא לדרך מצדיקה את המחיר האפשרי? האם ההתעקשות להמשיך נבעה רק מאמונה עמוקה בדרכו, או שגם הכבוד האישי מילא בה תפקיד? אנשי ציבור מנוסים פי אלף מוינטר לא הבינו את צעדיו התמוהים לדחות הצעות סופר נדיבות שקיבל מהליכוד ומהציונות הדתית. היה נדמה כי היהירות ולא השכל הישר וההיגיון שלטו ברגעים הכי חשובים של מערכת הבחירות. אין לנו אפשרות לקבוע מה היו מניעיו הפנימיים. אבל מותר לבחון את התנהלותו ולשאול אם היא משדרת את שיקול הדעת הנדרש ממי שמבקש להנהיג ציבור. במשך שנים הציגו תומכיו של וינטר את אי־קידומו לדרגת אלוף כסמל לבעיות במערכת הצבאית. היו מי שחשדו כי השקפותיו וזהותו הדתית השפיעו על סיכוייו להתקדם. היום רבים בימין משוכנעים שאותם רמטכ”לים צדקו שלא קידמו אותו בטענה שהוא לא מתאים למסגרת. יכול להיות שמדובר בלוחם עז, קצין עם קבלות, אדם עם ערכים ואמונה, אבל גם איש עם קבלת החלטות שמונעות מאגו ויהירות, והוא אכן לא מתאים להנהיג ציבור בפוליטיקה הישראלית. אז נכון שאלה שני עולמות שונים. מפקד יכול להיות אמיץ, נחוש ובעל יכולת להוביל חיילים בקרב, ובכל זאת להתקשות במערכת שבה נדרשים פשרות, שיקול דעת והבנת השלכות רחבות. האם הרמטכ”לים שבחנו את וינטר זיהו פערים כאלה? יכול להיות. מה שבטוח כיום פחות ופחות רואים בימין באי־קידומו הוכחה לרדיפה. אי אפשר להשתחרר מהתחושה שאדם שקיבל במשך שנים מהציבור אהבה, תמיכה ואמון, ברגע האמת בז להם, מבטל את עמדתם ומתנהל בסוג של אטימות מדאיגה. כאמור, הוא לא היה חייב לציית לכל רב או איש ציבור. אבל הוא חייב היה להבין שהציבור אינו קהל מעריצים שתפקידו למחוא כפיים לכל צעד שלו. האנשים שהגנו עליו בעבר רשאים גם לבקר אותו בהווה. מי שרואה בדרישה לגיטימית של ציבור עצום שיחדל ממהלך שאכן התברר ככזה שהסב נזק למחנה הימין, אולי פשוט לא מתאים להנהיג את הציבור הזה לא כיום וגם לא בעתיד. גבורה אינה רק לדעת להסתער, ומנהיגות אינה רק להתעקש על שלך. לפעמים המבחן האמיתי הוא להכיר בכך שאינך חסין מטעויות ושגם מי שהעריץ אותך רשאי לומר לך: טעית בגדול. זה אולי הלקח החשוב ביותר מהפרשה: מי ששוכח את האנשים שנתנו לו את כוחו, עלול לגלות שהכוח נשאר בידיו לזמן קצר בלבד, אבל את האמון שאבד קשה הרבה יותר להחזיר.