עשרים שנה חלפו מאז יצא לאור "Back to Black", האלבום השני של איימי וויינהאוס. היום, עם כל הפרספקטיבה שהזמן נותן, ברור שמדובר באחד האלבומים האיקוניים ביותר שנוצרו אי פעם.
האלבום יצא בסתיו 2006, והוא כלל 11 רצועות שהפכו ללהיטי ענק. ההפקה, בידי מארק רונסון, הייתה מבוססת על רטרו סול, עם השפעות ממוטאון, דו-וופ ו-R&B של שנות השישים. וויינהאוס שרה בכנות פוצעת על פצעים בנפש, התמכרויות, בדידות והרס עצמי.
חמש שנים אחרי יציאת האלבום, בקיץ 2011, הלכה וויינהאוס לעולמה בגיל 27 בלבד. כך היא הצטרפה למועדון ה-27 המפוקפק, אותו מועדון עצוב שכולל שמות כמו ג'ים מוריסון, ג'ניס ג'ופלין, בריאן ג'ונס, ג'ימי הנדריקס וקורט קוביין.
יש משהו סמלי מאוד בעיתוי שבו יצא האלבום. באותו שבוע ממש, כשוויינהאוס הייתה עדיין זמרת אנונימית יחסית, יצא גם אלבום הבכורה של זמרת אנונימית אחרת, שנקרא על שמה: טיילור סוויפט.
רגע חילופי המשמרות הזה כמעט ולא נראה אמין מרוב סימבוליקה. וויינהאוס שרה על כאב, זוהמה והרס עצמי. סוויפט, שהפכה בהמשך לאחת הזמרות הגדולות בעולם, שרה גם היא על שברון לב, אבל בלי אותה זוהמה וכאב גולמי.
השנים 2006-2007 התבררו בדיעבד כקריטיות בעיצוב התרבות שאנחנו מכירים היום. באותה תקופה בדיוק גוגל רכשה את יוטיוב, סטיב ג'ובס הציג לראשונה את האייפון, ולהקת רדיוהד שחררה אלבום חינמי ברשת ששינה את תעשיית המוזיקה מהיסוד.
וויינהאוס עצמה חזתה את גורלה בשורה אחת מתוך השירים: "אמרתי לך שאני צרות, אתה יודע שאני לא מביאה טוב". המילים האלה, בדיעבד, נשמעות כמעט כמו נבואה.
אחרי "Back to Black" ואחרי שוויינהאוס הלכה לעולמה, הגיע דור אחר של פופ. סכריני יותר, מסחרי יותר, מצטלם יפה אבל חסר אותה נשמה חשופה וכואבת. האתוס הרוקנרולי המלוכלך, החופשי והפרוע, פינה את מקומו לפופ נקי ומעוצב.
היום, עשרים שנה אחרי צאתו, "Back to Black" נותר אחד האלבומים האחרונים שהצליחו להפוך ליצירה שלמה וקאנונית בתרבות הפופולרית, לא רק לאוסף של שירים בודדים.
חוזרים לשחור, עשרים שנה אחרי: האלבום שסיכם עידן שלם של רוקנרול לפני שנעלם סופית.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה